ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. פירש"י שלא יכול להיות שיהיו המצרים עומדים ושומעים שאחיו מתביישים בהודעו להם. ורבינו אברהם פי' ולא יכול לסבול עד שיצאו הנצבים עליו ושהוצרך לקרוא להצואם. והרמב"ן פי' שכל מקום התאפקות לשון חיזוק שהיו שם מן המצרים אנשים רבים מחלים פניו שימחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה ולא יכול להתחזק לכלם ויקרא הוציאו כל איש מעלי כי אדבר עמהם לבדן ובצאתם נתן קולו בבכי וישמע מצרים ואנשי בית פרעה המוציאם מעליו כי עודם בחצר החיצונה ופי' ויקרא שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי מלבד האנשים האלה:
העוד אבי חי. אע"פ שכבר שאלם עליו ואמרו עודנו חי אתה שאל על בריאותו ופי' חי בריא. אי נמי מתחלה שאל על ידי מליץ לכך חזר ושאל לשמוע מפיהם. אי נמי לא שאל עתה אלא ליכנס עמהם בדברים לקרבם:
גשו נא אלי. דיבר עמהם בלשון רכה למשכם אליו בדבריו. אי נמי שלא רצה להזכיר להם המכירה בקול שלא ישמעו העומדים בחוץ. פירש"י שאמר להם גשו נא אלי והראה להם שהוא מהול ואין זו ראיה כל כך דשמא ערבי הוא מהול ועוד שאף המצרים היו מולים במצות יוסף כדאית' במדרש:
כי זה שנתים הרעב. הזכיר להם מה שעבר לומר כיון שכבר עבר שנתים ואכלו מה שהיה להם א"כ מה יעשו עוד בה' שנים הבאות ודאי לא יהיה להם מחיה אם לא ששלחני השם לפניכם:
וישבת בארץ גושן. כי היה יודע באביו שלא ירצה לישב במצרים עיר הממלכה לכך שלח לו שיושיבוהו בארץ גושן:
פן תורש אתה וביתך. דרך כבוד שלח לו כי לאחיו אמר כי למחי' שלחני אלהים לפניכם שיהיו מתים ולא ישאר להם שארית אבל לאביו לא רצה לומר כן אלא אמר אם תתאחר בארץ כנען תורש כי אני לא אוכל לשלוח שם לחם רב מגנזי המלך כי יחשדוני שאני שולח שם לעשות לי שם אוצרות כסף וזהב ולשוב אל ארצי אבל בבואכם וידע כי אתם אבי ואחי יתן לי רשות:
כי פי המדבר אליכם. פי' שאני מדבר אליכם בלשון הקודש. וכתב הרמב"ן ואין זה ראיה אם ידע לשון הקדש ויותר ראיה מה שהזכיר להם שמו והמכירה שמכרוהו והנכון בעיני כי אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי אני האדון ומושל בכל ארץ מצרים ומגיד לכם מפי כי אני אחיכ' ומצוה להוריד לאבי ולכלכלו אם כן הגידו לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראית' בי בעיניכם ותמהרו להורידו אלי כי הדברי' אמת ויש בי כח להצילו ולהחיותו ברעב והוא כמו אני דברתי. ובגמ' במס' מגילה אמרו כפי כן לבי. ויש מפרשי' כי פי המדבר אליכם ובזה תכירו אהבתי אתכם שאלמלא שאני אוהבכם לא הייתי מדבר עמכם פה אל פה:
באו אחי יוסף. כי היה אומר לעולם לפרעה יש לי אחים נכבדים בארץ כנען וגונב גונבתי משם ועתה שמעו כי באו אחיו וייטב בעיניהם שלא יהיה עבד מלך עליהם:
טענו את בעירכם. פירש ר' יוסף קמחי אין לפרש שהמלך אמר שיטענו את בהמתם ועוד וכי לא עגלות שלח שיוכלו לטעון הרבה אלא פי' שידקרו אותם בדרבונות כדי למהר מהלכם כענין שאמר מהרו ועלו אל אבי מלשון מטועני חרב:
ואתה צוית. אמר בלשון צואה לפי שפרעה היה מכיר ביוסף שלא היה שולח יד בממונו כלל וחשב אולי לא ירצה לשלוח דבר לאביו על כן אמר לו אני מצוה אותך שתעשה זאת על כל פנים:
ועיניכם אל תחוס על כליכם. הזהירם על זה בעבור שהיה יודע באביו שהיה חס על כליו שהרי חזר על פכים קטנים:
לכלם נתן לאיש חליפות שמלות. לפי שגרם להם שקרעו בגדיהם: ולבנימין נתן שלש מאות כסף. לפי שהמוכר עבדו בחוצה לארץ קונסין אותו עד עשרה בדמיו ודמי עבד הם ל' שקלים ולכך קנסם לכל אחד בש' שקלים שהיה ראוי ליתן להם כמו לבנימין ולא נתן להם: וחמש חליפות שמלות. אחד כמו לאחיו וד' שנתנו לו הוא ואשתו וב' בניו כל אחד ואחד:
ולאביו שלח כזאת. פירש"י כחשבון הזאת ומהו החשבון עשרה חמורים. והרמב"ן כתב שלח כזאת צדה כצדה אשר נתן לאחיו ולא להשוותם רק כאשר נתן להם צדה בלכתם כך שלח לאביו בר ולחם ומזון לאביו בדרך והזכיר החמורים והאתונות כי המשא ונושא המשא הכל שלח לו ומנהג לשלוח הזכרים ונקבות כאשר עשה אביו. ור' אברהם פי' שלח כזאת מחליפות הטובות שבמצרים. וי"מ שלא חזר בנימין עם אחיו ומביאים ראיה שהרי שלח לאביו עשרה חמורים לכל אחד מאחיו נתן חמור להנהיגו ואלו חזר בנימין היו י"א ואינו ראיה כל כך שאולי לא רצה להטריח לבנימין:
אל תרגזו בדרך. הוא רתת וזיע' מפחד ואמר להם שלא יפחדו כי היו מביאים כל טוב ארץ מצרים וגם בשובם עם כל רכושם והוא שנת רעבון והלסטים מצוין ואמר להם שלא יפחדו כי שמו עליהם ואימתו על הכל ויפחדו ממנו מליגע בהם:
ויפג לבו. פירש"י לבו נחלף והלך מלהאמין. והרמב"ן פי' שהוא מלשון ביטול כמו אל תתנו פוגת לך שנתבטל כח הלב ופסקה תנועתו והיה כמת וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום ויצא ממנו חום הטבע ויתקרר וכך אירע לו ונפל כמת ואמר כי לא האמין להם להגיד שעמד זמן גדול יושב ודומם בעבור שלא האמין להם כי הידוע בעילוף הזה כי יצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההוא עד שתקבע בו בנחת וזהו וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות ואז שב רוחו אליו וחזרה נשמתו וזהו ותחי רוח יעקב אביהם:
וירא את העגלות. ואז האמין כי חשב מי יוכל לשלוח דורון הזה מכל טוב מצרים אם לא בציוי המלוכה ושמח ושרתה עליו שכינה שפירשה ממנו מיום התאבלו לפי שאינה שורה מתוך עצלות ומתוך עצבו' אלא מתוך שמח'. אי נמי בשביל שהחרימו במכירתו ושיתפו השכינה עמהם ועתה כשמצאוהו חי התירו החרם לכך שרתה עליו שכינה. ולפי המדרש שדורש ששלח לו סימן שפי' ממנו בעגלה ערופה אינו דורש אלא מלשון עגלות דאיכא נמי לפרושי עגלות בפסוק יש אם למקרא ולמסורת דודאי לא שלח לו אלא עגלות למשוך כדתנן עגלה מושכת בקרון והעגלות שלח לו לסימן ובהכי ניחא ויתן להם יוסף העגלות על פי פרעה שלא היה רשאי להוציא עגלות בלא רשות שאין פרה וחזירה יוצאה ממצרים וכו'. ויש מפרשים שלא היו מוציאים תבואה בעגלות אלא בחמוריהן שלא תתרוקן מהתבואה ועל כן היה צריך רשות פרעה:
רב עוד יוסף בני חי. שלא רצה להאמין להם ושאל לבעלי העגל' אם הוא עדיין חי כמו רב החובל:
